"הייתי ילד מקרית אתא. היום אני שכן של גאידמק. שכן של ביבי. גר בקיסריה. נוסע באוטו שעולה כמו בית. מי שיקשיב לי יצליח כמו שאני הצלחתי. שימו כסף. אין לכם? קחו הלוואה מהבנק. תביאו את המענק שלכם מהצבא. אל תקשיבו להורים שלכם. הם לוכדי החלומות. הם לא רוצים שתצליחו, כי הם בעצמם לא הצליחו. כל האנשים בחוץ הם אומללים ומסכנים. הם מרוויחים 5,000 שקל. רק מי שיקשיב לי יגיע לדרך המלך. מה קורה עם החברים שלכם? למה הם לא פה? חברים שלא נמצאים בעסק זה לא חברים אמיתיים. צריך למחוק אותם. בן אדם שיש לו שפעת, לא מתרחקים ממנו? זה אותו הדבר. הארגון הזה הוא המשפחה היחידה שלכם. אין לכם חברים אמיתיים. אני דואג לכם יותר מההורים שלכם".
בתחילת שנות ה–90 נחתה בישראל חברת הרבלייף - חברת ענק אמריקאית המייצרת תוספי תזונה ומוצרים לדיאטה ופועלת בשיטת השיווק הרשתי. ישראלים רבים הצטרפו לשורותיה. רווחי המפיצים של הרבלייף לא מושתתים על מכירות בלבד, אלא גם על תגמולים מגיוס סוכני מכירות אחרים, במבנה של פירמידה. רווחי המפיץ גדלים ככל שהארגון שהוא בונה מתרחב ומעמיק תחתיו. מפיצים בדרגים הגבוהים בחברה, שמצליחים לבסס לעצמם ארגון גדול ומסועף, יכולים להגיע לרווחים של מאות אלפי שקלים בחודש.
כבר בימים הראשונים לאחר הגעת הרבלייף לישראל גילה אותה גם צחי גוזלי, צעיר מקרית אתא שעבד בחנות למוצרי חשמל. גוזלי, טיפוס כריזמטי במיוחד ואיש מכירות מוכשר, סיפר למקורביו שחלם תמיד על כסף גדול. ההזדמנות העסקית של השיווק הרשתי קרצה לו. הוא התחיל למכור את מוצרי החברה ולגייס אנשים נוספים תחתיו. ב–2003 הקים גוזלי ארגון משלו למכירת מוצרי הרבלייף, המכונה TEAM–G.
אלא שהארגון שהקים גוזלי, כשהוא מוקף במעגל מצומצם של אנשי סודו, התנהל לפי הסטנדרטים שלו: בין היתר מדובר בהשפלות, איומים, הסתה נגד המשפחה והחברים, דרישה להתנזרות מיחסי מין, שליטה מוחלטת בחיי חברי הארגון, שכנוע להשקיע עוד ועוד כספים וקשרים מיניים עם חלק מבנות הארגון.
18 אלף שקל עולה כרטיס הכניסה לארגון של צחי גוזלי. זו ההשקעה הראשונית הנדרשת, המזכה את המשלם בדרגת "מפקח". איך מפתים אנשים להשקיע סכום כזה בעסק שלא ברור מה פוטנציאל ההצלחה שלו? דרך אחת היא לפנות לקהל יעד תמים ונוח להשפעה, למשל חיילות משוחררות, לסנוור אותו בהבטחות לכסף גדול, לחסוך ממנו פרטים שוליים, דוגמת מה למשל יש לעשות על מנת להרוויח את הכסף הזה, ואז להפעיל עליו לחץ אינטנסיבי.
"משנה לאנשים את החיים"
"עבדתי ברשת אופנה, ניהלתי סניף", מספרת אלה (כל השמות בכתבה בדויים מלבד שמותיהם של צחי גוזלי ולירן קטלר). "יום אחד פגשתי איזה מכר שלי, אביב. כולו היה מגונדר כזה, עם חליפה. שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר לי שהוא עובד בחברה אמריקאית ושהוא לא יכול לפרט. שאלתי אותו אם צריכים עובדים. הוא אמר שהוא לא חושב ושזה גם עולה כסף. אמרתי מיד, 'אני באה'. אני בן אדם שתמיד מחפש הזדמנויות. הגעתי לזכרון יעקב, ביקשו ממני 100 שקל לארוחת צהריים. הבחור שהביא אותי בא אלי ואומר לי 'אל תסתובבי עכשיו, אבל הבן־אדם הזה' - ומצביע על צחי - 'זה בן אדם שמשנה לאנשים את החיים. אם תתקבלי, רק אם תתקבלי, אני אכיר לך אותו'. הסתקרנתי. עברתי את הראיון שעשו לי. אמרו לי לבוא למפגש של האקדמיה, שם מסבירים איך עושים את העסק. זה היה בצ'ק פוסט. כולם שם היו בהיי.
"למה את לא מחייכת, אמרו לי. אל תגידי בסדר. תגידי מעולה. הסבירו איך להתקדם בעסק. יש דרך מהירה ודרך אטית, מי שמתקדם אטי בדרך כלל נושר. ואני שואלת מה זה להתקדם מהר. אומרים לי, משקיעים 17 אלף שקל. מה קורה אם לא מצליחים? אין כזה דבר. את תחת הפיקוד של מספר אחת בהרבלייף בישראל, צחי גוזלי. בשלב הזה אביב ואני כבר התחלנו להיות זוג. היה לי קשה להגיד לו לא. הוא בא איתי לקחת את ההלוואה מהבנק, שאני חס וחלילה לא אתחרט. גם אני עצמי, מאוחר יותר, כשהתחלתי לעבוד בחברה, הלכתי לבנק עם מגויסים. אני הולכת לבנק, ילדה בת 23, לא מבינה כלום בכסף, בת להורים גרושים, יש לי אמא חולה, ואני עוזרת בבית, מן הסתם אני במינוס. המנהלת בבנק אומרת לי 'אלה, את יכולה ללכת. אין סיכוי שאת מקבלת הלוואה'. הוא אומר לי 'תחזרי עוד פעם. את לא תעזבי עד שאת מקבלת את ההלוואה'. וכך היה. הלכתי, השגתי את ההלוואה. ככה זה התחיל".
17 אלף שקל זה הרבה כסף בשביל בחורה בת 23.
"יומיים אחרי זה הבנתי מה אני עושה. אמרתי לאביב שזה לא בשבילי. הוא אמר לי 'תסמכי עלי'".
"נראה לי שצחי יודע לזהות את נקודות החולשה של אנשים", מספר תומר, לשעבר בכיר בארגון. "אני הגעתי אחרי ששותף שלי הונה אותי בהרבה כסף. הייתי מפורק. נאלצתי למכור את הבית שלי. בדיוק נולד לי ילד. הייתי פגיע מאוד, כלכלית ונפשית. לא היו לי אפילו 100 שקל לשלם כדי להיכנס לסמינר. הוא עשה לי סיבוב באוטו היפה שלו ואמר לי 'גם אני הייתי כמוך, ותראה איפה אני עכשיו'. הוזמנתי למסיבה של הארגון. באתי. עכשיו, אני הייתי עם שלוש בחורות כל חיי. עם שתיים מהן התחתנתי. פתאום המסיבה הזאת, כולם יפים ויפות, בחורות, אלכוהול נשפך כמים. הכל זוהר. חבל על הזמן. אמרתי לעצמי, זו עבודה חלום. אם את היית נכנסת לסמינר גם את היית מרגישה ככה. כולם יפים, בריאים, כל הזמן שמחים, מוחאים כפיים, רוקדים. איזה כיף, תחשבי, ובנוסף - את עושה מיליונים. בתוך האולם יושבים אנשים מהארגון ועושים שמח. הכל מתוזמן. השירים מתוזמנים. הבדיחות מתוזמנות. הכל מתוקתק כמו שעון".
"הייתי בת 21", מספרת תמר, "עניתי למודעה באינטרנט. הגעתי לאירוע הזה, סמינר, חמש שעות. לא הסבירו לי על העבודה שום דבר. שאלתי שאלות ולא ענו לי. זה מסקרן, את רואה אנשים עם חליפות, מדברים איתך על כסף גדול. הרבה המתנה והרבה מחיאות כפיים. שאלו אותי שוב ושוב כמה אני רוצה את זה, וכל זה כשאני לא יודעת על מה מדובר בכלל. הכל שם נורא מסנוור. חזרתי מסונוורת, לא הצלחתי להירדם בלילה. עושים עלייך אוטוסטרדה. ביום חמישי הייתי בסמינר, למחרת כבר הבאתי את הכסף. אומרים לך תביאי 18 אלף שקל ואת לא יודעת למה בכלל".
מאיפה הבאת את הכסף?
"פיקדון של הצבא ושברתי חיסכון".
17–18 אלף שקל הם סכום קרוב מספיק לגובה הפיקדון ומענק השחרור שהמשרתים בצה"ל זכאים לו - עובדה שלא נעלמה מעיניהם החדות של גוזלי ואנשים אחרים בצוות שלו. מיכל הצטרפה לארגון יחד עם חברה נוספת. לשתיהן נאמר שאם יביאו את סכום הפיקדון שלהן, יזכו להנחה. נעמה, פורשת אחרת מהארגון, גויסה אליו בכנס של חיילים משוחררים.
"עבדתי בתור יועצת לימודים באיזו מכללה, והגענו מטעם אותה מכללה לכנס משתחררים. ושם פנו אלי. אסור להם להיות שם, מן הסתם. כנס כזה נערך כמה פעמים בשנה לחיילים לקראת שחרור, מגיעים נציגים של כל מיני מכללות, פסיכומטרי וכאלה. הם היו נכנסים, מסתובבים שם, לוקחים פרטים, מחלקים כרטיסי ביקור וזה. ואם היו תופסים אותם הם היו מסתלקים, לא חושפים מטעם מי הם הגיעו".
איך את יודעת שזה לא היה משהו חד פעמי?
"אחר כך, כשכבר הייתי בארגון, בסמינרים היו מעדכנים מתי יש כנס, ושזה אחלה חבר'ה להציע להם את זה. המליצו ללכת לשם".
תומר מספר כי "זה היה פטנט של אחד הבכירים בארגון. הוא קלט שיש את הקטע הזה של הפיקדון. אנשים מהארגון פשוט היו אורבים לחבר'ה ביציאה מהבקו"ם. עומדים שם עם חליפות, משחקים אותה מיליונרים".
גוזלי נמנע מיצירת קשר עם המגויסים הטריים בתחילת דרכם בארגון. הם רואים אותו, אם בכלל, רק על הבמה. במקביל שוקד המעגל הקרוב אליו על טיפוח פולחן אישיות קיצוני.
"לא יהיו אויבים בבית"
"אני זכיתי בחיים האלה לפגוש מלאך של צדק ששומר עלי", כותב לירן קטלר, שנחשב לסגנו של גוזלי, בניוזלטר שנשלח לחברי הארגון. "פגשתי הרבה אנשים שחשבו שאני הולך בעיניים עצומות אחרי מנהיג כריזמטי ו'שוכח' את עצמי. אני שבע שנים הולך בעיניים פקוחות ומעריכות אחרי אדם גדול... היו לנו הרבה אויבים, ויש לנו הרבה אויבים גם היום. כל הצלחה גדולה בחיים מביאה אחריה הרבה מתבוננים ואיתם קנאה, רוע וצרות עין. אי אפשר לבקש שלא יהיו אויבים מבחוץ. אבל אפשר לדרוש שלא יהיו אויבים בבית... אנחנו נכנסים לתקופה לא קלה שהמנהיג שלנו עובר. היא דורשת מאיתנו להיות בני אדם טובים יותר, להעריך כל דבר שיש פה בארגון הזה, להיות ערניים יותר לאויבים מבחוץ ומבית... בזמנים שבהם המנהיג חווה אתגרים אישיים, הזאבים, הערפדים והמפלצות קמים לחיים ומחפשים בכל דרך להגיע לעדר ולבקוע את הגדר".
אלה מתארת איך הגישה הזאת באה לידי ביטוי בפגישות. "בשורות הראשונות בסמינר יושבים אורן ואביב והם מתעלפים בקול רם מכל דבר שצחי אומר", היא אומרת. "המפקחים החדשים רואים איך שמים שם שיר של איציק קלה 'אוהב אני' - צחי עומד באמצע וכולם משתחווים לו ושרים לו, והמעריצות השרופות שלו, ריקי וטל, בוכות מהערצה. הן באמת בוכות".
תמר מוסיפה: "בבית הספר למפקחים לירן היה אומר לנו 'כל מה שצחי אומר, אומרים אמן'. צחי המלך. זה מה שלימדו אותנו. הייתי מסונוורת. הרגשתי שאם אני אתקרב אליו, זהו".
מיכל: "בפעם הראשונה ראיתי אותו על הבמה. מצחיק, כובש, כריזמטי. את מתאהבת בבן־אדם, ביכולות שלו. בהתחלה אין לך קשר אליו. רק עם החונך. ומדי פעם יש ועדה כזו, קצת כמו ב'כוכב נולד', שיושבים שופטים ונותנים לך את התורה מה את צריכה לעשות כדי להיות טובה ולהשתפר. אז את שומעת את דעתו. בסוף כל סמינר היינו הולכים אליו, שיחתום לנו על המחברות".
מה, כמו חתימה מסלבריטי?
"כן. את עושה את זה כי החונך אמר וזה מה שכולם עושים. את לא חושבת. היום תשאלי אותי אם זה הגיוני, לא. אבל את לא חושבת. אין מקום לרציונל בכלל. את רובוט".
נעמה: "בפעם הראשונה שראיתי את האנשים רצים לבמה לבקש חתימה הייתי בשוק. בפעם השנייה כבר עשיתי את זה בעצמי".
תומר: "בסמינר אנשים עולים לבמה. אומרים 'אני הרווחתי 70 אלף, אני הרווחתי 20 אלף'. בפועל, להערכתי, מעטים בארגון הרוויחו משהו. כל היתר הפסידו את התחתונים לדעתי. רק בסוף עולה כוכב הערב. צחי גוזלי. כולם רוקדים ושרים ומוחאים לו כפיים".
אלה: "בהתחלה את מתאהבת. בשואו. הוא מניפולטור. הוא הקרית־אתאיסט שהגיע מכלום והפך להיות מספר אחת. האוטו שלו. השעון שלו. הוא גרם לי להבין שיש דרך קצרה לעשות את זה. בישיבות עושים עליו פרומושן - לא למכור אותו בזול, להגיד דברים יוקרתיים, להגיד 'רק אם תזכה להכיר את צחי'. אסור לך להגיד צחי. את צריכה להגיד 'זה צחי גוזלי, מספר אחת בהרבלייף'. 'תהיה לך זכות גדולה להכיר אותו'. הוא אומר שכל האנשים בחוץ הם אומללים ומסכנים. ורק מי שיקשיב לו יגיע לדרך המלך. והוא המלך, צריך להגיד לו את זה כמובן. יש אחת בארגון, יד ימינו, ריקי קוראים לה, היא ישנה עם תמונה שלו מתחת לכרית. היא ישנה אצלי בבית ככה. ועוד היא אמרה לי 'מה, אלה, את לא מנשקת את התמונה? צחי הוא המלך'. אמרתי לה 'ריקי, תירגעי'. היא סיפרה לו. חבל על הזמן מה הוא עשה לי אחר כך".
"חי בנוהל מבוקשים"
מי האיש שהכתיר את עצמו למלך? גוזלי, בן 46, נולד וגדל, כאמור, בקרית אתא, הבכור מבין שישה אחים. "הבית היה מאוד צנוע", מספר תומר. "הוא סיפר לי שכל לילה, כשהיה הולך לישון, הוא היה מבטיח לעצמו שיהיה איש עשיר. הוא אמר לי שהיה ילד מקופח ומושפל. היתה לו בעיה עם צבע העור שלו, שהוא חום ולא לבן. היתה לו בעיה עם זה שהוא מקרית אתא ולא מדניה".
"צחי העיד על עצמו שהוא היה הברווזון המכוער", אומרת מיטל, צעירה נוספת שהיתה בארגון. "הוא סיפר שאחיו היה החתיך והיו לו המון בנות, וצחי היה ילד כאפות. הוא אמר שהיתה לו גם בעיה עם המשקל. שבזכות הרבלייף הוא ירד במשקל, הוא סיפר לי פעם שכשהוא היה שמן היו לו חברים שהיו מעשנים ושותים ויורדים עליו. ומאז שהוא בהרבלייף הוא כבר לא בקשר איתם, יש לו חברים יפים וחכמים ועשירים".
כשגוזלי השתחרר מהצבא הוא התחיל לעבוד כאיש מכירות בחנות למוצרי חשמל בקניון בקרית ביאליק. הוא לא נטש את החלום להתעשר והמשיך לחפש הזדמנויות. אחת כזו הגיעה כשדודו, ישי גוזלי, מפיץ בכיר של הרבלייף בחו"ל, הגיע לביקור בארץ. "ישי טחן לצחי את הראש, הראה לו שהוא נוסע בפרארי. אמר לו: בוא תעשה את זה בישראל", מספר תומר. גוזלי הפך למפיץ של מוצרי הרבלייף. ב–2003 הוא הקים את הארגון הנוכחי ששמו הוא ראשי תיבות של GOZALI TEAM.
גוזלי מתגורר כיום בקיסריה. הוא אב לשניים. לפני כמה שנים התאלמן מאשתו, שמתה ממחלה. כל הניסיונות להגיע לאנשים שמכירים אותו מסתיימים בטריקת טלפון. איש לא רוצה לדבר. גם לא בעילום שם. ברשת אין לו כמעט קיום. "אין לך מה להתאמץ", אומר לי אחד המרואיינים לכתבה זו, "הוא חי בנוהל מבוקשים כבר שנים. הוא עובד בלהסתיר ולהסתתר".
"אין לו חברים", אומרת מיטל. "הוא תמיד סיפר שהוא מסוכסך עם המשפחה שלו. הוא גם תמיד אמר, 'אין דבר כזה חברים'. לגבי המשפחה היתה לו אימרה אחרת: 'ההורים שלך הם גוזלי החלומות שלך, וזה שהם ההורים שלך ויש ביניכם קשר דם לא אומר שהם צריכים להיות חלק מהחיים שלך'. הוא אמר שההורים שלו גזלו לו את החלומות. שאבא שלו עבד במפעל, ואמא שלו היתה מנקה או עקרת בית, ואבא שלו לא האמין בהרבלייף. הוא רצה שהוא ילמד מקצוע".
לפי אלה, "הוא היה אומר שאף אחד מהאחים שלו לא מפרגן לו, אבל זה בסדר, כי אנחנו המשפחה שלו".
על דבר אחד מסכימים כולם. מי שפגש בצחי גוזלי לא ישכח אותו לעולם. גם היום, שנים לאחר שפרשו מהארגון, ופתחו בחיים חדשים, חוששות יוצאות הארגון לדבר. רובן ככולן החליפו מספרי טלפון ומקומות מגורים. חלקן אפילו עזבו את הארץ. גוזלי עצמו סירב להגיב באופן אישי לטענות המובאות בכתבה וסירב להצעות להיפגש ולשוחח. הוא הפנה את "הארץ" לעורך־דינו, אך לאחר שנשלחו אליו הטענות, התגובה שמופיעה בהמשך כתבה זו הגיעה מתמי אולמן, עורכת דין פלילית מהמובילות בישראל.
"זאת המשפחה שלך"
די מהר מגלים המגויסים החדשים שהדרך אל המיליונים רצופה כוונות פחות טובות, ושכדי להפוך לחברים מן המניין בארגון של גוזלי הם צריכים לעשות קצת יותר מלמכור ויטמינים ושייקים. מהעדויות עולה כי במסגרת תוכנית הקואוצ'ינג להצלחה מהירה שבנה גוזלי, נכפה עליהם ניתוק מוחלט מהעולם החיצון. הם מוסתים, באופן עקבי ושיטתי, נגד משפחתם וחבריהם. במקביל נאסר עליהם לקיים קשרים עם החברים האחרים בארגון. גוזלי לא מסתפק באזהרות - הוא גם מקים מנגנוני פיקוח, אכיפה וענישה.
"אומרים לך 'אם החברים שלך לא נכנסים להרבלייף, הם לא באמת חברים שלך. תתרחק מהם', מספרת מיטל. "אומרים לך שבגלל שההורים שלך לא הצליחו בעצמם הם פוחדים שאתה תצליח. ואז אתה מתחיל לשנוא את ההורים שלך ואת הסביבה שלך. אחרי זה מתחילים להבנות בך עוד משפטים: הארגון הזה, זו המשפחה היחידה והאמיתית שלך. אבל מה שמדהים זה שאסור לכם לדבר אחד עם השני. אסור ליצור קשרים חברתיים. אם אתה רוצה לדבר עם מישהו, אתה יכול לפנות רק למי שמעליך. ואז אתה מקבל ניתוק בפנים. מחדירים בך שצחי הוא היחידי שיכול לעזור לך בחיים זוגית, כלכלית, עסקית. מכל הבחינות. אם לא תקשיב לו אין לך מה לעשות פה, זה האבא שלך בארגון הזה".
"לא היה עם מי לדבר שם", מספרת מיכל. "אסור לדבר עם אף אחד. אין לך מספר טלפון של אף אחד".
מה זאת אומרת? אם הכרנו בארגון והתחברנו, ואני רוצה לשתות איתך קפה, מי יעצור אותי?
"יעשו עלייך אמבוש. יש תצפיתנים בכל מקום שהם חלק מהארגון. אם ראו אותך מדברת עם מישהו זה כבר יגיע למי שזה צריך להגיע. אם ישבת ליד מישהו במסיבות שהיינו עושים, או רוקדת עם מישהו - היו מעבירים את הדיווחים. בדידות נוראה. מלמדים אותך כמה המשפחה שלך לא רוצה בטובתך, היא נגדך, רק פה האנשים טובים בשבילך".
ולא שאלת, לא אמרת, אבל אתם לא מרשים לי להיות בקשר עם האנשים כאן?
"לא שואלים שאלות. עכשיו זה נשמע לי מטורף, אני בן אדם שעל כל דבר שואל שאלות. אבל אין. מההתחלה את מקבלת חינוך שאין כזה דבר. אומרים לך 'יש שאלות שלא שואלים'".
תמר אומרת עוד: "אמא שלי ואחותי ניסו לדבר איתי. עכשיו, בדיעבד, הן מזכירות לי ואני לא זוכרת שהן דיברו איתי. אבל אני לא שמעתי. מי שיגיד מילה אחת נגד, חבל לו על הזמן. ירדו על המשפחה שלי שהם מטומטמים וטיפשים ולא באמת דואגים לי. יום אחד לירן אמר לי 'תגידי להורים שלך שאם הם אוהבים אותך שיבואו'. אמרתי להם, במילים האלה. הם באו. הייתי קרועה. מצד אחד הייתי חייבת להביא אנשים, מצד שני אם אבא שלי משקיע עכשיו 18 אלף שקל, במצב שלו, אני מתה. את מבינה את התסכול? אני מביאה את ההורים שלי. מביאה את אחותי, מדקלמת להם את המילים שלמדתי, אבל מתה מפחד שהם באמת יעשו את זה".
את יפה מאוד. המראה החיצוני שלך השפיע? היה עניין סביבו?
"צחי מדי פעם אמר 'את עושה לי בעיות'. הרי אסור שיהיו יחסים בתוך הארגון".
מה זה אסור? תסבירי לי.
"פשוט אסור. יש אנשים בארגון שיודעים הכל. לא יודעת איך. היו לי חברות שהייתי בקשר איתן בהסתר. כשנעמה חברה שלי ואני היינו נפגשות היינו הולכות לים ומתות מפחד שיראו אותנו ביחד. גם אני ואלה התקרבנו, היא היתה דרגה מעלי, אז בהתחלה הם אהבו את זה. חשבו שהיא תלמד אותי דברים. אחר כך החליטו שזה לא מתאים. יום אחד החונך שלי מודיע לי 'את לא מתקרבת ולא מדברת יותר עם אלה'. שאלתי למה - 'את לא שואלת למה. ביי'. וזהו. לא דיברתי יותר עם אלה".
כי פחדת?
"כן".
אז איך ייתכן שראש הארגון יודע הכל על כל החברים בו, המגיעים מאזורים שונים בארץ, ולמעשה נפגשים רק במסגרת של סמינרים שבועיים וקורסים מרוכזים בשיווק.
"זה מאוד פשוט", מבאר תומר. "הרעיון הוא לייצר קודם כל קבוצה מאוד מאוד קטנה של אנשים נאמנים. שישה־שבעה אנשים, מתוכם שניים־שלושה הם אנשי הסוד שלו. באמצעות הקבוצה הזאת הוא מייצר תתי קבוצות, כי לכל אחד מהאנשים האלה יש קבוצה של אנשים מתחתיו בארגון. ואז כל אחד מהאנשים בארגון מחויב לדווח לזה שמעליו אם הוא ראה מישהו אחר עושה משהו. לא משנה מה. עשה פיפי בשירותים? הוא מדווח. ישב בבית קפה? הוא מדווח".
אבל הם לא נמצאים בכל מקום.
"רואים הכל. נגיד שעברתי ברחוב וראיתי אותך יושבת בבית קפה עם מישהו שאני לא מכיר. אני מיד מדווח לזה שמעלי. מתחילה חקירה. את מקבלת טלפון מצחי. 'מה את עושה? למה את מסתובבת ולא עובדת? עם מי את יושבת? זו פגישה עסקית? מכרת לו משהו?' עכשיו, אם חס וחלילה אמרת לו שאת בחיפה, אבל מי שראה אותך ראה שאת בתל אביב, זה הסוף שלך".
מה זאת אומרת?
"כל שבוע יש ישיבת מפקחים. צחי מעלה אותך לבמה. 'כמה כסף עשית השבוע?' את עונה סתם שקר, נגיד 20 אלף שקל. 'אוקיי', הוא אומר, 'ואת רוצה לספר לנו עוד משהו?' את מתחילה להזיע. את עומדת מול כולם. את מתחילה לחפור בעצמך. אין לך מושג מה הוא רוצה. אין לך מושג שהוא יודע שאת היית בתל אביב. ואז הוא אומר 'תראו אותה. העיניים שלה רעות. היא משקרת. אני יודע שהיא היתה בתל אביב. אני יודע שהיא היתה בתל אביב ולא בחיפה. היא משקרת כמו האחרים בחוץ, שמחפשים אותנו. היא בטח מושתלת'. וזהו. את עפה מהארגון. מספיק אחד כזה כדי שכולם ירעדו".
הישיבות השבועיות, שבהן אמור גוזלי להנחיל לחברי הארגון שלו את שיטות המכירה המופלאות שהפכו אותו למיליונר, הופכות לטקסי וידוי והשפלה.
"ככל שהיית בכיר יותר ההשפלות היו קשות יותר", אומר תומר. "כל שבוע, בישיבה, לוקחים מישהו ומעמידים אותו לפני כולם. עלית קילו? תעלה על הבמה ותרים את החולצה, שכולם יראו את הכרס שלך. מישהי אומרת שהיא ירדה שני קילו? בבקשה. בואי תעלי עכשיו על המשקל, לפני כולם. ואם, חלילה, באמת מתברר שהיא לא ירדה, הלך עליה. בנות היו חוטפות על איך שהן מתלבשות. 'מה את מסתובבת לי פה כמו שרמוטה', או 'תראי איך את מתלבשת, יא זונה'. אני הלום קרב, בסיטואציות מסוימות יכול לברוח לי שתן. סיפרתי לו את זה פעם, בשיחה אינטימית. הוא סיפר את זה לפני כולם".
"הוא היה אומר לי 'עשיתי לך הזמנה של מוצרים ב–9,000 שקל', מספרת אלה. "הייתי אומרת לו שאני לא צריכה. הוא היה אומר 'אין בעיה' ואז מתעלל בי בישיבות. כולם פחדו ממנו. פחד מוות. הישיבות האלה היו רק השפלה. פעם היינו באירוע והעזתי להגיד על מישהו שם שהוא נראה טוב. את יודעת מה עשו לי? ישיבה שלמה צעקו עלי שאני זונה ואיך אני מעיזה להגיד על גבר אחר שהוא נראה טוב, גבר שהוא לא צחי".
הפחד והבדידות מתחילים לתת את אותותיהם. מנגנוני הפיקוח החיצוניים מופנמים. הצורך לרצות את גוזלי הופך לתנאי הראשוני, המכתיב את מצבי הרוח של חברי הארגון.
"כל הקטע הוא לרצות את צחי. אם הוא מרוצה, טוב לי, אם הוא לא מרוצה, כולי מועקות, ופחד שהוא יידע את האמת, שיידע, נגיד, שאני עכשיו יושבת ומתפננת ולא עובדת. או חברה של בנות בארגון. או סתם, יוצאת. שותה".
ואיך את מרגישה בזמן שאת עושה את הדברים האלה?
"אני שומעת אותו בתוך הראש שלי כל הזמן. מדבר אלי. כל הזמן".
גוזלי מתערב בכל אספקט של חיי החברים בארגון. מלוח הזמנים שלהם ועד הופעתם החיצונית. יש קוד לבוש. דגש מיוחד מושם על המשקל. בפני הבנות הוא מציב יעד ברור - תרדי למידה 34, אחרת לא תוכלי להצליח.
דלית הצטרפה לארגון כשהיא סובלת מעודף משקל. תוך חודשים ספורים השילה 26 ק"ג ממשקלה. "הגעתי למצב של תת תזונה", היא אומרת. "הרעבתי את עצמי. חייתי על 500 קלוריות ליום. רציתי לרצות אותו".
"אני טיפוס כזה שעולה קילו, יורד קילו", מספרת אחת הבנות. "הוא ידע תמיד. שם לב. בשבוע שבו ירדתי קילו - חגיגה. אם עליתי אותו בחזרה - גיהנום".
"את הופכת להיות בובה על חוט", מספרת אחרת. "אין לך דעה על כלום. אפילו לא מה ללבוש. 'בואי לפה, מה זה העגילים האלה, תורידי. מה זה הלק הזה, תורידי'. אסור לק בצבעים כי זה של זונות. אסור לפתוח פייסבוק. אסור ללכת לפאב. בישיבות מסבירים איך רק זונות ואנסים יוצאים לפאבים. אנשים הולכים לשם לעשות סמים ואורגיות. אסור ללכת לחדר כושר. זה לזונות".
"בשנה הראשונה אתה ממש באופוריה ואז המצב שלך מתחיל להידרדר נפשית, ואתה מתחיל לפחד. לפחד מהמחר", מספרת מיטל. "כי בכל פעם שאתה חוזר מסמינר אתה חוזר באנרגיות של הנה, אני הולך להצליח, ואז אתה מגלה שזה ממש לא ככה. ואז אתה מתחיל באמת לפחד וכל המשפטים שלו של 'לא תקשיבו לי - לא תצליחו, לא תשתו חמישה שייקים (של הרבלייף) ביום לא תצליחו', את שומעת את זה 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, מה, לא תאמיני בזה כבר? אתה מרגיש שאתה לא בסדר, והכל שלילי לך בראש ואתה מפחד. מפחד שצחי יתפוס את המחשבות שלך".
שלב ההתנזרות
מבודדות, מבוהלות, כמעט כורעות תחת הלחץ, בוחן המציאות של הבנות בארגון הולך ומתערער. הן משוכנעות שגוזלי מסוגל לקרוא את מחשבותיהן. כשהאיסור הבא - פרישוּת ממין - מוצב בפניהן, הן מקבלות אותו בטבעיות מוחלטת. מה גם שבניגוד לאיסורים אחרים, כאן גוזלי טורח לנמק - והפעם מדובר ברציונל עסקי טהור: אם תעשו סקס, הוא מסביר להן, לא יישארו לכן אנרגיות לעסק.
"השלב הבא היה התנזרות ממין", מספרת מיטל. "זה היה משהו מאוד מהותי בקבוצה הזאת. מי שלא הצליח להתנזר ממין, צחי תמיד ידע. אל תשאלי אותי איך. הוא היה מסתכל לבחורה בעיניים והיה יודע אם היא שכבה עם מישהו אתמול, או שלשום או לפני חצי שנה".
איך זה יכול להיות?
"נשבעת לך. הוא היה יודע".
הוא היה מסתכל לך בעיניים ואומר "מיטל, אני רואה שעשית סקס לפני שבוע"?
"כן".
זה לא הגיוני.
"אני לא יודעת להסביר. אולי זה בגלל איך שמציגים אותו. תמיד כשמעלים אותו על הבמה עושים פרומושן לצחי הגדול. אומרים: תיזהרו ממנו, הוא קורא מחשבות. אתה רואה את האנשים שכבר איתו ארבע וחמש שנים, והוא באמת קורא את המחשבות שלהם. הם הקבוצה השלטת, הם באמת מרוויחים הרבה כסף והם פנאטים אליו. ואז אתה בעצמך מתחיל להיכנס לפחד, הוא יודע מה אני חושב, הוא יודע שחשבתי עליו משהו רע עכשיו או הוא יודע שלא הקשבתי לו עכשיו, או לא התנזרתי מסקס. ריקי, העוזרת שלו, היא השפוטה הכי גדולה שלו. היא היתה נשלחת על ידו לבנות כדי לדאוג שהן יתנזרו ממין. זה לא מוסתר - הוא אומר את זה על הבמה. הוא מסוגל לעמוד על הבמה ולקרוא למישהי זונה, לפני כולם, רק כי נודע לו שהיא יצאה עם מישהו אתמול בלילה".
הצעד הבא אך מתבקש. לאחר שאסר על הבנות בארגון לקיים קשרים רומנטיים בתוכו ומחוצה לו, וכפה עליהן להתנזר ממין, גוזלי בוחר למלא בעצמו את החלל שנפער בחייהן.
אלה מספרת, "הוא הפריד ביני לבין בן זוגי בתקופה שנכנסתי לארגון, אביב. הוא שלח אותו לקאריביים. לעבוד שם. התחננתי שאני רוצה לנסוע גם. חסכתי כסף. הוא לא הסכים. הייתי שבורה מהפרידה. בכיתי כל היום. יום אחד צחי אמר לי, תקשיבי, אני רואה שאת במצב רוח לא טוב, בואי נצא לארוחת בוקר. עכשיו, כשאת מתחילה בארגון כזה גדול והוא, שנחשב לגורו, אומר לך בואי לארוחת בוקר, את מרגישה שאת בחלום. הלכנו לארוחת הבוקר הארורה הזאת ששינתה לי את החיים".
מה קרה שם?
"הגענו להרצליה, הוא אמר בואי נעשה סיבוב. הוא לקח אותי למלון דניאל. בחיים לא הייתי במקום כזה. אני מוצאת את עצמי איתו בחדר. כל החדר מראות. הוא אומר לי לפה כל העשירים מביאים את הפילגש שלהם".
לא שאלת אותו למה הוא מביא אותך למלון?
"היו שאלות שאסור לשאול".
ומה קורה בחדר?
"והוא מתפשט ומתחיל לגעת בעצמו. תגידי לי מה בא לך לעשות. תגעי בי. ומשם התחילו ארבע שנים של תופת".
וקודם לכן הוא לא ניסה?
"יום אחד, הייתי ככה חצי שנה בארגון אז, הוא לקח אותי לשירותים עם עוד מישהי. אומר לי תתפשטי. רצה לראות את החזה שלי. אני אומרת לו 'מה?' הוא אומר לי 'תתפשטי, כי אשתי עוברת הקרנות ואני רוצה לראות אם יקרה אותו הדבר. אם תצא אותה תוצאה'. עכשיו זה צחי, את לא יכולה להגיד לו לא. 'אני רוצה לראות את העבודה שעשו לך, אולי אני אקח אותה למנתח הפלסטי שלך'. באותו יום, ישבתי ודיברתי עם צחי. לא הייתי בקשר עם אבא שלי אז. הוא מנצל את הבנות שיש להן חסך מסוים. כשהתחלתי לבכות על אבא שלי ואמרתי לו שעשר שנים לא היה לי את אבא שלי, ואיך אני שמחה שהכרתי אותו, פתאום הוא מתחיל לנשק אותי. ואני אומרת לו 'מה אתה עושה', והוא אומר 'סליחה סליחה'. ואז הרגשתי שאני לא בסדר. אמרתי לו, 'זה בסדר'. כי את יודעת, יש לך יראת כבוד אליו".
הרגשת שתפסת אותו במקום פגיע.
"כן. הוא סיפר לי על אשתו, שהיא עוברת הקרנות, ושהלוואי שהיא תחלים. אין לו גבולות. הוא היה אומר שבתור ילד הוא היה יכול לאונן 15 פעם ביום. יום אחד הוא אמר לי 'את לא יודעת להזדיין'. הביא מישהי מהארגון, הפשיט אותה, שכב איתה מולי. אמר לי 'ככה עושים את זה'. אחר כך הוא שכב גם איתי. ואני ילדה בת 24. הייתי מזועזעת".
כל הזמן הזה את גם ממשיכה לעבוד בארגון, כאילו כלום?
"המשכתי להתקדם בארגון. אחרי שעשיתי מפקח, יש דרגה, גבוהה וארורה יותר, שנקראת world team".
שזה נותן לך מה?
"מבחינתי - פתח להתעללות קשה יותר. כדי לקבל את הדרגה צריך למכור ב-10,000 דולר בחודש אחד או לגייס שלושה מפיצים בדרגת מפקח. גייסתי שניים ועשיתי השלמה של 8,000 שקל, כמובן בעוד הלוואה. אני כבר על הלוואה של 17 אלף שקל אבל נכנסתי ל–world team. צחי נתן לי להיות דוברת על הבמה. לירן לחץ לי את היד. ואז היתה נסיעה לבית ספר ל–world team בליסבון. משם חזרתי בשוק".
למה?
"כי כל יום הוא היה מגיע אלי לחדר. אני לא יכולה אפילו לקרוא לזה שוכב איתי. פשוט בא, נכנס, גומר והולך. ואוי ואבוי לי אם אני לא אהיה בחדר, או אם אני לא איענה לו. אני אמרתי לו כל הזמן 'אתה נשוי, אני לא יכולה לעשות דברים כאלה, לא ככה חינכו אותי'".
ומה הרגשת? איך הרגשת כשהיית לבד, כשחשבת על מה שקורה לך?
"הייתי שורטת את עצמי עד שהיה יורד דם. הייתי עושה מקלחות עם מים שורפים. והייתי בוכה. מתייפחת. מסתכלת במראה ואומרת 'את בן אדם מכוער, אומלל, אין לך בשביל מה לחיות'. הייתי יכולה לבכות עד שהייתי מתעלפת. הייתי יכולה לדפוק את הראש בקיר, שעות. את לא ישנה באמת. הוא היה אומר לי, 'אני שונא אותך מרוב שאת חכמה. אם מישהו יקום עלי יום אחד זו רק את'".
וידעת על אחרות?
"יום אחד היינו בסמינר במלון. ראיתי מישהי נעלמת איתו, חוזרת בלי אודם. אמרתי לו 'נכון שגם לה עשית את זה?' אמר לי 'אני מת על הקנאית שלי'. אמרתי לו 'מה עשית לה?' הוא ענה לי 'תסתמי יא בת זונה'. הוא ידע שאני יודעת מה קורה לבנות האלה, שפתאום נעלמות איתו. אני לא יכולה להסביר לך את ארשת הפנים של הבנות שהיו חוזרות מהטיול איתו. כאילו אין להן שריר בפנים. וככה גם אני. אנשים שהכירו אותי חשבו שהשתגעתי. היו אומרים איפה אלה, עם שמחת החיים. אלה האמיתית. הוא גורם לך לשנוא את כל העולם חוץ ממנו".
כמה זמן זה נמשך?
"חמש שנים".
גם הסקס?
"אני הייתי חכמה בקטע שלו. הייתי תמיד עם אנשים. לא נתתי לו למצוא אותי לבד. אבל היו מצבים שלא היתה לי ברירה. בליסבון זה היה קטסטרופה. אחרי זה היה עוד אירוע חו"ל, ברצלונה. בברצלונה לא נתנו לנו לטייל - רק ישבו ונברו לנו בנשמה. הם אמרו למיכל שהיא לא מצליחה בעסק כי היא לא מפסיקה לחשוב על סקס. איך היא לא תחשוב כשהיא עוברת את מה שהיא עוברת איתו? שבוע ככה, הרגו אותנו".
וחלק מהזמן הזה היה לך גם חבר, נכון? בתוך הארגון.
"זה עוד פחד. עוד הסתרה. לא הזמנתי אנשים הביתה. פחדתי שיראו שאנחנו גרים ביחד".
הרבה לחץ. גם העסק. גם צחי. גם ההסתרה.
"היה לחץ גם בגלל בן הזוג שלי, שהיה חלש בעסק. אז מימנתי גם אותו. ואת שוכבת - זה נשמע רע - גם איתו וגם איתו, ואת עושה עסק גם של זה וגם של זה. זה טירוף. את יודעת מה זה כשאת יוצאת עם מישהו שלוש שנים וחצי, והוא בתוך הארגון, ואת אומרת לו 'אם אתה רואה אותי נעלמת תבוא להציל אותי?' הוא בתוך הארגון ואת עוברת את זה איתו. את יודעת מה זה שהבן־זוג שלך יודע שמישהו אחר שוכב איתך ולא יכול לעשות עם זה כלום? הוא סמרטוט בדיוק כמוך כי אם הוא היה גבר הוא, היה הורג אותו".
כל הזמן הזה הוא ידע?
"ידע ושתק".
גם מיכל מספרת דברים דומים. "את יודעת, כל הזמן הזה הוא גם מספר לך על אשתו ועל המשפחה שלו, ואת מוכנה לעשות הכל כדי שיהיה לו טוב, כדי שיהיה למשפחה שלו טוב", היא אומרת. "את לא בדיוק קולטת את זה. כאילו, זה צחי, הוא אוהב את אשתו. את כל כך מפחדת לדבר עם הבן־אדם גם. הסמינרים באותה תקופה היו במלון בזכרון יעקב. אני זוכרת שהוא הלך במסדרון ואני הלכתי אחריו לאיזה חדר צדדי. שם הוא ניסה לנשק אותי בפעם הראשונה. שתביני באיזה אמוק הייתי - חשבתי שאולי ככה הוא עוזר לי. שאולי זה סוג של תרופה.
ורק התנשקת איתו?
באותו יום רק התנשקתי איתו. אבל ככה זה התחיל. היו נגיעות והוא ביקש ממני שאבצע בו מין אוראלי. בהתחלה באמת חשבתי שהוא עוזר לי. בדיעבד את מבינה שזה משהו אחר. החכמות בקלות יכולות להבין. טיפשה מי שתחשוב במקום כזה שהיא היחידה. כאילו כולן יודעות אבל אף אחת לא יודעת. כשאת בתוך זה את כאילו רואה מי בתוך זה גם".
תמר: "בחודשיים הראשונים לא דיברתי איתו מילה. ואז היה יום אחד שהוא בא ודיבר איתי בסמינר, והיתה שיחה טובה. שאל אותי שאלות עלי. סיפרתי לו. ואז הוא הודיע לחונך שלי שהוא יחנוך אותי. ווי, איזה כיף. צחי חונך אותי. קבענו פגישה בקיסריה. בערב. במסעדה. ישבנו איזה שלוש שעות, לא שמתי לב איך הזמן עובר. כל הזמן הוא זרק הערות של 'אם נתנשק מה יקרה', ואני כולי בתמימות, ילדה בת 21".
זה החמיא לך?
"ברור".
פחדת?
"כן. בטח. כאילו מה אני אגיד לו לא עכשיו. אני הקטנה אגיד לו לא? בגלל שאת רואה את כל ההערצה סביבו. כל הזמן דיברו צחי וצחי וצחי. איכשהו זה מחלחל לך לראש. גם את מתחילה צחי צחי צחי".
ומה קרה אז?
"יום אחד בסמינר הוא לקח אותי באוטו שלו לאיזו חורשה בפרדס חנה. הסמינרים היו בבנימינה. ואז הוא התפשט. בשנייה התפשט. מה הבעיה פה? שזה כאילו, כביכול, בהסכמתך. כאילו, אם היית שואלת אותי עכשיו, אז אין מצב. אבל אז, מה תגידי? לא? ולא ידעתי שזה עם עוד בנות. חשבתי שזה רק איתי. והוא מתפשט ומורה לי לעשות לו כל מיני דברים. כאילו, לא מכריח בקטע של תופס את הראש. אבל אין מצב להגיד לו לא. תביני שמבחינתנו הוא מנהיג. מנהיג רוחני. תגידי לא למנהיג שלך?"
ומה הוא אומר לך? "זה סוד? זה בינינו?"
"הוא לא צריך להגיד את זה. לפעמים הוא זורק לך 'אם לא הייתי סומך עלייך, לא הייתי עושה איתך את הדברים האלה'. אבל לא צריך להגיד".
כמה זמן זה נמשך?
"חצי שנה אינטנסיבית, אחר כך חצי שנה און אנד אוף. אחרי זה עזבתי".
"תעשה כמוני"
במקביל מופעל על חברי הארגון לחץ כלכלי כבד. רבים מהם אינם מצליחים להתפרנס מהעסק, או לעמוד ביעדי המכירה שהוצבו להם. הפתרון שמציע להם גוזלי: עוד השתלמויות בתשלום, עוד כספים שיש להשקיע, עוד הלוואות מהבנק או מההורים. החובות מתחילים להיערם.
"את לוקחת הלוואה מהבנק. נגיד לקחת 20 אלף שקל. משלמת 7% או 8% ריבית. קנית מוצרים ב–16 אלף. מחשבים לך שאת יכולה למכור אותם ב–32 אלף שקל", אומר תומר. "מה הבעיה? את רק צריכה שלושה אנשים בחודש. מה זה שלושה אנשים בחודש? אין לך איזו חברה שמנה? צ'יק צ'ק החזרת את ההלוואה ועוד נותרת עם רווח של 10,000 שקל".
הלחץ החברתי גם משחק פה תפקיד.
"בטח. יושבים עכשיו בישיבת מפקחים. אחד אומר עשיתי 30 אלף שקל. שמתי מודעות באינטרנט, שמתי שלטים, עשיתי את הכסף. עכשיו, לו יש את הכסף הזה להשקיע. לכם אין. אז קחו הלוואות. תביאו את המענק שחרור שלכם, קחו מההורים. הלחץ גורם לך להרגיש נורא לא נוח. איך יכול להיות שההוא עשה 30 אלף שקל ואני לא עשיתי שקל? איך יכול להיות שאיזה ילד בן 19 עשה 15 אלף שקל ואני לא עשיתי כלום? עכשיו, זה הכל שטויות, כן? במקרה הטוב הוא עשה 250 שקל. אבל אתה לא יודע את זה".
ואתה נלחץ.
"אתה נלחץ. ואתה הולך לצחי. אתה אומר לו בבקשה תלמד אותי איך לעשות את זה. הוא אומר לך 'תשמע, אני כשהתחלתי, לא היה לי כסף. היתה לי מכונית מקרטעת. הייתי לוקח הלוואה מהבנק, משקיע את זה ישר בפרסום. ככה עשיתי כסף. עכשיו, צחי זה הגורו. אם הוא עשה ככה, ואני אלך בדרכו, גם אני אהיה מיליונר. אנשים נמצאים במצב לחוץ. מצוקה כלכלית. לחץ חברתי מאוד מאוד חזק. זה כאילו החבל האחרון שנשאר להם כדי לצאת מהמצוקה שלהם. הם לא מבינים שבעצם הם שוקעים יותר עמוק".
תמר מוסיפה: "קודם כל הם מסתירים מידע. אני, למשל, לא ידעתי שצריך לחדש מפקח כל שנה. בסוף שנה הם לוחצים עלייך שאת צריכה לחדש את דרגת המפקח (חידוש ההסמכה כרוך בתשלום נוסף של 17 אלף שקל, א"ש). לירן התקשר אלי, כשאני בבנק מול הפקידה שאומרת לי שאוי ואבוי לי אם אני לא עושה משהו בקשר לחשבון שלי, והוא אומר לי 'יש לך שבוע למצוא פתרון'. את לוקחת הלוואות. משקרת. אומרת שאת צריכה ללימודים. כל הזמן לחצו עלי לקנות עוד ועוד מוצרים. כל סמינר עולה 200 שקל. תחשבי - 200 שקל בשבוע, ולא הכנסת כלום. ואת חייבת לבוא. מי שלא בא ישר פותחים עליו עיניים. את בפחד. מהלחץ את עושה דברים... אני זוכרת שגייסתי מפיץ. בחור מקסים, אתיופי, מטירת הכרמל, מדבר עברית לא כל כך תקנית. שלחו אותי אליו הביתה לדבר עם ההורים שלו, לעשות לו שואו. באתי כאילו לבושה פיצוץ, עשיתי שואו לו ולהורים שלו, לקחתי מהם כסף על מוצרים. את רואה בית כזה פיצי, עם שבעה ילדים גרים בקופסת גפרורים. החונך שלי שיבח אותי. אמר לי שאני עושה את הדבר הנכון".
נעמה: "אתה מתחייב לכל מיני דברים. גורמים לך להרגיש שכאילו, הנה, תעשה את הדבר הזה עכשיו, וזו תהיה הדרך שלך להצלחה ואתה תפספס אותה. ואתה חייב את זה. נגיד, אתה חייב מכשיר סליקה, ולהתחייב מול חברות האשראי, לא משנה שאתה משלם עמלות מטורפות ועושה אולי עסקה בחודש".
על מנת למקסם את העמלות שהם מקבלים מהרבלייף נדרשים מפיצי הארגון לצבור מכסה של Volume Points. כלומר, להציג היקף מכירות מסוים, בהתאם לדרגתם. גוזלי נהג לנפח את מחזור המכירות שלו בדרכים יצירתיות. כך, למשל, נהג לרכוש מהחברה בקבלנות ערכות מפיץ - כאלה המיועדות למפיצים מתחילים - ולמכור אותן בעצמו למגויסים הטריים, למרות שלא הוא גייס אותם. כך גם גרף לכיסו את העמלות, וגם הצליח לעמוד ביעדי המכירות החודשיים. היצירתיות גלשה גם לתמחור. לפי העדויות, גוזלי מכר את הערכות בכ–30% מעל למחירן האמיתי. "ערכה כזו עולה, נכון להיום, 580 שקל", אומר תומר. "הוא מכר אותה אז, לפני שמונה שנים, ב–750 שקל".
חובות של 70 אלף שקל
הכסף הגדול שגרם לבנות להיכנס לארגון, הוא הסיבה שבסופו של דבר הן נפלטות ממנו. גם אם הן מצליחות להתמודד עם הפחד, עם הבדידות, עם התסכול ועם הציפייה לקיום יחסי מין, הלחץ הכלכלי מכניע אותן. בנקודה שבה הן מחליטות לאזור אומץ ולעזוב את הארגון, הן כבר מסובכות בחובות.
דלית אומרת שחובותיה הגיעו לכ–70 אלף שקל. "עד היום אני עובדת כדי להחזיר אותם. הגעתי למצב של 30 אגורות בארנק, אחרי שכבר ניצלתי את כל המשאבים סביבי. אני לא יכולה להסביר את ההשפעה שלו. את מבינה שאת עושה משהו לא רציונלי. שאת בחובות של 40 אלף שקל ואת לוקחת עוד הלוואה של 27 אלף שקל. אבל את עושה את זה. את מבודדת את עצמך מהחוץ - מרגישה שהמשפחה נגדך, שהחברים נגדך. הלחץ היה כל כך חזק. הגעתי למצב של מחלות פיזיות הזויות לגמרי. הגוף שלי היה פשוט מתנפח מרוב לחץ".
שרק הלך וגבר.
"כן. משבוע לשבוע את צריכה להגיע עם הוכחות. מכרת? השמנת? הייתי בת 24 והיו לי שלושה חשבונות בנק. אמרתי לו 'צחי, אין לי כסף'. הוא אמר לי 'תסתדרי, אני סומך עלייך'. הוא בן אדם עם כריזמה מטורפת. אין לי ספק שהוא מודע לכוח שלו ומודע למה שהוא עושה. יש לו יכולת השפעה בלתי נתפסת. תחשבי, 150 איש באולם, מריעים ומוחאים לו כפיים".
תמר: "את לא מצליחה בעסק, ואת רוצה לצאת, אבל את לא מצליחה לצאת, כי את בסוג של שבי במחשבה. גורמים לך להבין שאם את לא פה לא תצליחי בשום דבר. תהיי אפס בחיים האלה. ורק כאן יודעים איך לחיות נכון, רק צחי הוא זה שיגרום לך ללכת בדרך הנכונה. מי שלא רוצה לבוא לפה מפגר. מי שעזב, בכלל חבל על הזמן. וגם מזה את פוחדת. מה, כשאני אעזוב ככה ירדו עלי. לא היה לי כסף. אני לוקחת כסף מאחותי. אני עושה בייביסיטרים. וכל שבוע אני באה לסמינר ומוציאה 200 שקל, ולא מצליחה, ואני מתוסכלת. היה איזשהו שלב שפשוט לא היה לי כסף לבוא לסמינר. אמרתי לחונך שלי, 'אין לי כסף לבוא. אין לי כסף לדלק'. התחלתי כן לבוא, לא לבוא".
לא פחדת לעזוב?
"מתּי מפחד. לכן דאגתי לסגור את זה איתו הכי יפה. התקשרתי אליו ואמרתי לו אני צריכה לסגור כמה דברים עם עצמי, אז אני לא אבוא לסמינרים".
מיטל: "רוב הסמינרים של צחי היו על אנשים שיצאו מהרבלייף. הוא תמיד אמר, 'כשאתם תצאו מפה אתם תתלכלכו עלי, תגידו צחי בן זונה ואני אראה לכם מה זה. איתי לא מתעסקים. אתם פה מבחירה שלכם. אני לא שמתי לכם אקדח בראש. אתם שמתם את הכסף מבחירה שלכם. מי שלא יקשיב לי לא יצליח, אבל שתדעו שאם תצאו מפה ותתלכלכו עלי, אני אבוא אליכם בלילה ואני אאיים עליכם, ואני אגיע גם למשפחה שלכם ואני ארדוף אתכם כל החיים'".
אלה: "הוא היה צועק 'אני אבוא אליכם עד הבית'. ככה הוא היה צועק. 'עד הבית!' ואז אורן היה נעמד ומתחיל למחוא לו כפיים, ואז כולם היו מוחאים לו כפיים".
מיטל: "הוא ידע שאנשים יתלכלכו עליו. הוא ידע בדיוק למה. ואם באמת מישהו היה יוצא ומתלכלך על צחי, והוא תמיד ידע את זה, הוא היה מתקשר אליו בשידור חי, בסמינר, שם אותו על ספיקר ומקלל את אמ־אמא שלו".
אז איך העזת לעזוב?
"לא העזתי. היה איזה שלב שצחי אמר, 'אנשים יושבים פה ולא מצליחים, ואני ממדר אותם מהעסק'. הוא שלח את לירן להתקשר אלי, להגיד לי שאין לי מה לבוא לסמינר עד שאני לא עושה איקס כסף. זהו. ואז כבר הגיעו כל התביעות והנושים, היו לי חובות בארבעה בנקים, וכבר לא היתה לי ברירה. הלכתי לעבוד במסעדה לכסות את החובות שלי. בשנה הראשונה הוא עוד היה מתקשר אלי, שואל איפה אני".
אלה מספרת שגם היא עזבה במצב קשה. "פחדתי פחד מוות לעזוב. אבל אמרתי או זה, או שאני מתאבדת, או שאני מתאשפזת בבית חולים לחולי נפש. לא יכולתי להחזיק עוד כל כך הרבה איכסה".
ואיך זה קרה בסוף?
"הוא נתן לי להעביר בית ספר של יומיים באיזה מלון בטבריה. היו לי 20 אלף שקל בכיס. הוא אמר לי 'הזמנתי לך סחורה'. אמרתי לו שאני לא צריכה, והוא אמר 'אני יודע שתעשי את זה, אני סומך עלייך'. אמרתי לו שכל הבית שלי מפוצץ בסחורה. לא עזב אותי כל הסמינר עד שנשברתי ונתתי לו את ה–9,000 שקל. אני זוכרת שירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי - אלה לפה את לא חוזרת יותר. זהו. וככה היה".
ולא פחדת?
"לא. כבר הייתי רפויה. מרוב שהכל כאב לי כבר לא כאב לי כלום".
אלה ואני יושבות בבית קפה. כשהיא מספרת לי את הסיפור שלה, עיניה לא מפסיקות לשוטט. לבלוש. לסרוק את כל העוברים ושבים. "זה כבר נהיה הרגל", היא נאנחת, "אני כל הזמן מחפשת לראות אם מחפשים אותי".
הוא איים עלייך?
"הוא היה אומר לי, אל תתעסקי איתי. על הבמה הוא היה צורח 'מי הבן זונה שיכול להתעסק איתי? תיזהרי אלה, יש לך פה גדול, את לא יודעת מי אני, אני אבוא אלייך הביתה'. פחדתי מאוד".
ממה? ממנו? מהכישלון בעסק?
"איתי הוא יצר יחסי תלות. את מאמינה שבלעדיו את לא שווה כלום בחיים. שלא תהיה לך עבודה. את מאבדת את הטעם לחיות. את רובוט. רציתי לאהוב את העסק מאוד, הוא לא נתן. הוא נותן לך לאהוב רק את מה שהוא רוצה שתאהבי בעסק".
מה הוא רוצה שתאהבי?
"גיוסים. הבאתי חברה שלי. פתאום היא נעלמה. לא רצתה לבוא. אמרתי לו, 'נכון שהתעסקת איתה?' הוא אמר לי 'מתי תביאי אותה, שנעשה איזו אורגיה?'"
את חושבת שהגברים בארגון יודעים על הסקס?
"אני חושבת שיש שיודעים ומעלימים עין".
למה לא הלכת למשטרה?
"אני פוחדת לעבור את כל זה עוד פעם. וגם אמא שלי השביעה אותי שאני לא אלך למשטרה. היא אמרה לי, 'העתיד שלך עוד לפנייך, זה יכתים לך את השם, את עוד צריכה להכיר גברים'. איזה גברים?! אין לי. אני לא מאמינה לאנשים. לא מאמינה בגבר היום, שגבר יכול לעשות לי משהו טוב. אני לא ישנה. לא יכולה לישון. אין לי זוגיות, אין לי ביטחון ביחסים, אני לא יכולה לחשוב על מגע של גבר. אחרי שעזבתי את הארגון, שכבתי חודש וחצי במיטה. ירדתי למשקל 42 קילו. לאט־לאט את חוזרת לחיים. מתוודעת לתחושה של הנאה. כשאת נהנית באמת, לא עושה את עצמך שאת נהנית. את הולכת לים. ארבע שנים לא הייתי בים, כי אוי ואבוי אם הייתי לובשת בגד ים".
למה?
"כי את רק של צחי. אסור. אנחנו, כל הבנות, הולכות לטיפול פסיכולוגי. אין יום שאני לא חושבת איך אפשר לפוצץ את הסיפור הזה. אני לא מצליחה לשחרר את זה, כי אני יודעת שזה קורה שם עדיין. אני רוצה שהוא יפחד כמו שאני מפחדת היום להגיד שלום לגבר. כמו שאני מפחדת להאמין שיש אנשים טובים. הוא יודע שאני מחכה לו בסיבוב. הוא יודע את זה".
תמר: "עד עכשיו, עם בן הזוג שלי, אני קולטת כל מיני דברים שהשתנו בי. כל מיני שריטות. הייתי בחורה סופר אסרטיבית, פתאום נהייתי כל כך לא אסרטיבית. בכלל, להכיר גברים היה לי כל כך כל כך קשה. לא סומכת על גברים, חושדת בכולם. אחרי שיצאתי מהארגון הייתי בטוחה שכל מי שמתקרב אלי ומדבר איתי הוא משת"פ שלהם. חייבים לעצור אותו. הוא עושה את זה לעוד אנשים מקסימים ותמימים".
-------------------------------------------------------------------
ילוו אותך החוצה
לפני כחודשיים, כחלק מתחקיר לכתבה אחרת שעסקה בהרבלייף ("מסע הצלב של ביל אקמן", 5 באפריל), הגעתי לראיון עבודה בארגון TEAM–G. לא היה לי מושג מה באמת מתרחש בארגון, רציתי ללמוד על שיטות הגיוס הגנריות של מפיצים ב"הרבלייף". כשהגעתי למשרדים, באזור התעשייה בנתניה, הופתעתי לגלות מאבטחים בחליפות, אוזניות ומכשירי קשר.
בכניסה למשרדים יש פינת ישיבה עם כד פלסטיק מלא מים וכוסות חד פעמיות. בחדר הסמוך, מבעד לזכוכית שקופה, יכולתי לראות מישהו עומד על במה ומרצה לקהל. פקידת הקבלה הפנתה אותי אל פינת הישיבה ונתנה לי טפסים למלא.
פרטים. שמי המלא. מספר תעודת זהות. כתובת. מספר הנייד. לידי, בשולחן, ישבה בחורה אתיופית צעירה ותירגמה את סעיפי הטופס לאמהרית עבור אשה מבוגרת ממנה. האשה חתמה. גם אני. הכניסו אותי לראיון העבודה. המראיין שלי הוא לירן קטלר. השיחה שלי עם לירן לא מתרוממת. נשארת במחוזות הסמול־טוק על ילדים ושכר הדירה הגבוה בתל אביב. כל אותה העת ממשיכים להסתובב סביבנו מאבטחים בחליפות. בסופו של דבר קטלר חתך אותה. "תודה שבאת, אבל את לא מתאימה".
מחיתי. ביקשתי להיכנס לחדר הסמוך ולשמוע את ההרצאה. קטלר טען כי האירוע מיועד למפיצים מנוסים ולא למגויסים טריים. הזכרתי לו שרק לפני חצי שעה, בטלפון, הוא עצמו דחק בי להגיע. הבטיח אירוע של פעם בחיים. מבעד לזכוכית אני רואה את הגברת מפינת הישיבה יושבת באולם. היא, כנראה, עברה את הראיון בהצלחה מרובה משלי או שניסיונה במילוי טפסים גדול משלי. אני מנסה בכל זאת להתעקש. ללא הצלחה. "ילוו אותך החוצה", מודיע קטלר.
לתדהמתי זה בדיוק מה שקורה. שני מאבטחים מתייצבים ליד הכיסא שלי. תוך עשר שניות מצאתי את עצמי בחוץ. חזרתי הביתה. החלטתי לגלות מה קרה שם. אחרי כמה ימים של חריש אינטנסיבי ברשת, ועשרות, אולי מאות טלפונים, הצלחתי לאתר את מיטל, אחת מיוצאות הארגון, ולשכנע אותה לדבר איתי.
"זה לא מפתיע אותי שזרקו אותך משם", אמרה, "עכשיו כל הארגון יהיה בסרט, ככה זה כל פעם שמישהו מבחוץ מתחיל להתעניין בסיפור הזה. צחי משתולל ומאיים 'אם תגידו משהו אני אגיע אליכם ואל המשפחה שלכם'".
תומר אומר כי הוא אחד האחראים למערך האבטחה הזה. "ישבנו באחד הערבים ודיברנו. תוך כדי עלה הרעיון של סדרנים. אני טיפוס מאוד תבניתי. הראש שלי אנליטי. אמרתי, בואו נבנה מודל. השתמשתי בידע שלי מהצבא. הלכנו, קנינו שמונה מכשירי קשר עם אוזניות. תזכרי שכולם עם חליפות. את לא יודעת מה יש להם מתחת לחליפות. רוב האנשים מניחים שהם חמושים. זה השואו. לכל אחד יש תפקיד - יש מישהו שאחראי על המערך כולו, יש כאלה שמקבלים בכניסה, כאלה שצופים בזמן הראיון עצמו וכאלה שמוציאים החוצה".
למה צריך מערך אבטחה?
"זה חלק משיטה. צחי מלמד אותך שהעולם שונא אותנו. שאנחנו חייבים להינעל הכי חזק שיש. כל הזמן מחדירים לך שמחפשים אותך".
-------------------------------------------------------------------
תגובות
תגובת עו"ד תמי אולמן, בשם צחי גוזלי: "צחי גוזלי מכחיש מכל וכל את האמור לעיל. שומר על זכותו להגיש תביעת דיבה על כל מי שפגע בשמו הטוב".
מחברת הרבלייף נמסר בתגובה: "בנוגע לתביעה שהוזכרה על ידך, לא ידוע לנו כל מידע אודות תביעה הקשורה למפיץ זה. המפיצים של מוצרי הרבלייף הנם אנשי עסקים עצמאים, ואינם מועסקים על ידי החברה. אנו מלמדים ומקדמים פעילות ברמה האתית וברמת היושרה הגבוהות ביותר של התנהלות עסקית. החברה פועלת על פי כללי הגנת צרכן ברורים. כללים אלו כוללים, בין השאר, מדיניות החזרת מוצרים ללא תנאי למשך 30 יום מיום הקנייה. בנוסף, המפיצים עצמם זכאים למדיניות החזר מוצרים עד 12 חודשים מיום רכישתם.
"אם למאן דהוא יש עניין כלשהו עם מישהו, הוא מוזמן לפנות אל החברה ואנו נעשה כמיטב יכולתנו לתת מענה הולם לצרכיו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה